אודות

הנחות יסוד בעבודתי:

·    האדם טוב מנעוריו וככזה הוא רוצה בטוב, למרות שהרבה פעמים נתון לדחפים תוקפניים המזיקים לו ולאחרים, והתפתחו בו כמנגנוני הגנה (מבלי להתיחס ל"תופעת היטלר" שמופרעות ביסודה, והצליחה להנציח את החולה והמופרע שבנפש האנושית)

·    החרדה מפני ה"כאוס" וה"שיגעון" (האורבים לכולם) מנחים את היצירה האנושית החיובית והם אלה העוזרים, בהתמדה, ליצור תבניות של חיים, חתירה לחקירה וגילוי הנסתר(בנפש,ברפואה,בטבע מסביב) – יצירה ובריאות. כמאמר ניטשה: "האמנות ניתנה לנו למען לא נכרע תחת נטל האמת"

ועוד מניטשה: "כדי להחכים, עליך ללמוד להאזין לכלבי הפרא הנובחים במרתף שלך."

·    בנפש האדם (כמו ב"קודקוד הצמיחה" של צמחים), יש רעב מתמיד המניע אותה לחיפוש והתגלות, שוב ושוב. הרעב נובע מהרובד הרוחני ומהמהות המתייחסת לנשמה ולניצוץ האלוהי שבה. הילד, הטוב מנעוריו, שבא לעולם עם סגולות אנושיות של חמלה, אהבה, ענווה ועוד – לומד לעטות על עצמו שכבות וחומות-מגן של חוקים, פחדים ודפוסי התנהגויות, ובכך "מתרחק" מהעוצמה הפנימית איתה בא לעולם. בתוך מרחבי הקיום שלו תהיה תמיד הכמיהה לחווית "האחדות האלהית"(שיש אומרים שזו החוויה של היות עובר ברחם האם!) הזאת, והיא תתגלה (בדרך כלל) במצבי משבר

·    "לא טוב היות האדם לבדו" מסיבות רבות.......העיקרית שבהן שהיא מלמדת אותי , שוב ושוב מהי "אהבה". בלעדיה – החיים חסרים!

רק במפגש האינטימי עם האחר(כל אחר!) מתאפשרת חוויה של התגלות, התרחבות, התעצמות והעשרה של המרחב הפסיכולוגי.

1. הצורך בקשר וביצירת חיים מתוכו , היא תכונה מולדת וככזו מתגשמת באופן החד והמדויק ביותר בחדר העבודה הטיפולית, כולל כל ה"המצאות" ומנגנוני ההתנהגות השונים המקיימים קשר מתמיד בין ה"עצמי האמיתי" המכוסה לבין ה"עצמי המזויף" או "הפרסונה" שנבנתה מתוך יצירת החיים המתמשכת.

2. הגוף והנפש הם "כלי" אחד שמתוכו באים לידי ביטוי חיי האדם : הנפש והרוח.

3. כוחות הריפוי והחכמה מצויים אצל המטופל ומתגלים (בתקווה!!!) באמצעות המפגש המיוחד הנוצר בין המטפל - המיוחד למטופל - המיוחד. אישיותו של המטפל היא חלק חשוב בתהליך היצירה המשותף וטוב יהיה אם יסכים לקחת חלק במפגש הטיפולי מתוך חווית- מיילדות. המטפל כ"מיילד בחדר לידה" שבו נולדים החלקים שהסתתרו בתוך הנפש מסיבות שונות (שוב: גם של המטפל וגם של המטופל).

4. המטפל כהרפתקן נועז שמתפקידו לפתח יכולת הקשבה ורגישות ולהעיז לחפש באופן נועז אחר "השפה הראשונית" של המטופל מתוך הבנה שרק באמצעותה אפשר לחוש ביחודיותו של המטופל ובכאבו הראשוני.

 5. הארכיטיפים של השפה האנושית – הם מיכלי תקשורת והבנה של חיי המין האנושי באשר הוא (גם אם הוא נולד בזנזיבר ויפן, ולא בווינה או בריגה!)

6. תפקידי, הבלתי נלאה, לעזור למטופל לחבר בין הגילוי והחשיפה, לבין היכולת לבחור באלטרנטיבות וההגשמה שלהן בחיי היום-יום, והקשרים התוך-אישיים והבין-אישיים שלו.

לבסוף – ואולי בהתחלה:

✔  ללמוד לאהוב את המטופל, כמו גם להעיז ולהבחין בחוויות הדחייה הצצות על אם הדרך, אם בהתחלה ואם בהמשך וללמוד מכך על דרכו היצירתית להתקיים בעולם הזה! כי אחרי הכל – כולנו היינו שם , בראשית דרכנו, תינוקות תמים וטובי נפש.

✔  להיות אחראית באופן חד משמעי למה שקורה בחדר העבודה – "חדר הלידה" וכל המשתמע מכך ולפנות מקום מספיק ונאמן על מנת "לחשוב" את המטופל גם כשאינו בחדר העבודה.

✔  תפקידי לאפשר למטופל ללמוד מחדש אופני יצירת חיים שיהיו רלבנטיים להמשך דרכו מתוך הבנה בלתי מעורערת שבסופו של התהליך – אנחנו נפרדים ונוגעים בכל המשתמע מכך (המגע עם תכני סופיות החיים במודע או שלא במודע!) כ"צידה לדרך".

✔  להאמין שאני, במעשה הטיפולי, מביאה טוב לעולם!

בעבודתי הטיפולית, פרטנית , זוגית וגם קבוצתית, אני משתמשת בכלי הפסיכודרמה, המוסיקה, הציור, ושיחה. הרבה שיחה.